?כל מבנה לשימור נושא בתוכו שכבות של זמן, שימוש וזיכרון. אבל מה קורה כאשר שתי שכבות היסטוריות מבקשות להישאר נוכחות באותו מקום
.זו בדיוק הדילמה שעולה במסגרת פרויקט שימור בית הכנסת הגדול בתל אביב, שבו התקבלה בימים אלה ההחלטה להסיר את קולונדת הבטון שתכנן אריה אלחנני בשנות ה־60 ולחשוף מחדש את החזית האקלקטית המקורית שתכנן יהודה מגידוביץ’
אך זו אינה רק החלטה אדריכלית. היא מעלה שאלה רחבה יותר על הדרך שבה אנו בוחרים לזכור מבנים וערים: האם שימור מבקש להשיב מבנה לרגע מסוים בעבר, או להכיר במכלול השכבות, השינויים והשימושים שעיצבו אותו לאורך השנים? ומי מחליט איזו היסטוריה תישאר גלויה במרחב ואיזו תיעלם
.במפגש הרביעי בסדרת המאסטרקלאס בשימור ואדריכלות ניכנס אל מאחורי הקלעים של הפרויקט ונבחן כיצד מתקבלות החלטות שמעצבות לא רק מבנים, אלא גם את הזיכרון העירוני
:בהשתתפות
ד״ר אדר׳ ירמי הופמן, מנהל מחלקת השימור בעיריית תל אביב–יפו
אדר׳ אורי פדן, “אורי פדן אדריכלים”, אדריכל השימור והשחזור של פרויקט בית הכנסת
אדר׳ עדי רוז, רכזת שימור בכירה בעיריית תל אביב–יפו, אחראית על פרויקט שימור בית הכנסת
הרב יצחק זאב, רב בית הכנסת
ניהול מקצועי והנחיה: אדר׳ שרון גולן, מנהלת מעבדת המחקר של בית ליבלינג
הפקת תוכן: אדר׳ נעם שר שלום, מעבדת המחקר
האירוע מתקיים בזום