דבי אשרת ממשיכה לעסוק בנשיות ובמורכבות שבין אינטימיות לבדידות. אשרת משתמשת בטכניקה ייחודית המשלבת אסתטיקה ועדינות, עבודות הרקמה שלה משלבות חומרים מוכרים מן היומיום, כמו שקי קפה ושקיות תה משומשות, כפפות או יריעות בד. חומרים פשוטים אלה, המשויכים לעולם הרדי מייד, מקבלים בעבודותיה חיים חדשים ומשמעות מחודשת.
בתערוכה “רק את עצמי לרקום ידעתי”, אשרת מבקשת לבחון את המפגש בין חומרים המזוהים עם נשיות לבין תכנים כואבים העוסקים בפחד. עבודותיה, עטופות השראה שמאנית רוחנית, מבקשות לגעת במקומות של ריפוי, התחדשות ותנועה בין עולמות. דרך שימוש בדימויים טקסיים ויצירה עמלנית, היא מנכיחה תבונה נשית ככוח מסתורי ומניע, החוקרת את המתח שבין שבירות לעוצמה. כך נוצרת תמה מרכזית העוסקת בהתמרה, בזיכרון וביכולת לייצר התחדשות מתוך חוויה של פחד וכאב.
זו הפעם הראשונה שאשרת מתמקדת בקולה שלה, מבקשת להעמיק אל תוך עצמה, מתמקדת בדימויים אינטואיטיביים המתפתחים בשילוב עם חומרים המוכרים לה והשפה הייחודית שפיתחה עם השנים. השילוב הזה מעניק ליצירותיה עומק חומרי וסמלי, תוך שהיא ממשיכה להרחיב את גבולות השפה החזותית שלה. עבודותיה שמוצגות בתערוכה, הן עדות למסע פנימי, שבו היא עושה שימוש במדיום האמנותי כדי לגעת בשורשי הנפש וליצור דיאלוג עם עצמה. בתערוכה יוצגו מספר סדרות, רובן לא הוצגו בעבר, בוודאי לא בתערוכה שמוקדשת לתמה אישית ואינטימית, הדורשת לא מעט חשיפה ופתיחות.
:הצצה לאחת מהסדרות בתערוכה
בין העבודות המוצגות בתערוכה מופיעה לראשונה הסדרה “בין חומר לרוח” שבה מחברת דבי אשרת רקמה בוטנית עם קליגרפיות שיצרה בעצמה — זה אינו העתק של מצרף קיים, שפה כתובה, או מקור ידוע, אלא דימויים הנובעים מאינטואיציה אישית עמוקה.
הענפים והשורשים נרקמו בעדינות, ולצידם חותמת רקומה בחוט אדום. החותמות החוזרות על עצמן מקבעות את המבט. בתחילה נדמה כי מדובר במחווה צורנית בלבד, אך מבט מתמשך מעורר את הרצון לפענח ולנסות להבין מעבר. חבר קרוב, שנחשף לעבודות, הוביל לגילוי מפתיע, הסימנים מהדהדים כתב חותמות קדום, שפה עתיקה בת אלפי שנים, שמתקיימת על התפר שבין דימוי למשמעות. על אף שאשרת לא ביקשה לצטט שפה קיימת, היא יצרה, מבלי משים ועם כוונה מלאה, מערכת סימנים עקבית: יש דומים ויש הפוכים, יש חזרתיות ויש חוקיות. החותם הוא אינו קישוט, או חתימת אמן, אלא אלמנט היוצר ציר נוסף בעבודה – בין דימויים בוטניים לכתב, בין אינטואיטיבי למקודד. כך נפתחת אפשרות לקריאה כפולה: האחת חווייתית, דרך החומר והיד הרוקמת; השנייה פרשנית, דרך שפה ורוח. המתח הזה, בין מה שנראה כברור, למה שמזמן התבוננות נוספות והעמקה, הוא שממקם את הסדרה כמרחב ביניים – לא בין עבר להווה, אלא בין ידיעה לאי־ידיעה ובין חומר לרוח.
אוצרת: מיכל קרסני
